שיעור ראשון 22/10/15 – שאו מרום עיניכם

שאו מרום עיניכם – דרשת רבי אלעזר

אנחנו מדברים כאן על האמא, על הרחם, שמשם הכל מתחולל ומתרקם.  יש בו הכל ואין בו שום דבר. כל מה שיש בו הוא מציאות סתומה ועוברית, פונטציאלית בלבד. כשאתה אומר 'מי' אתה עומד מול מישהו או משהו ושואל 'מי אתה?' אבל בזה  זה נגמר: השאלה היא המפגש.

בראשית, רבי אלעזר פתח, (ישעיה מ כו) שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה, שאו מרום עיניכם לאן אתר, לאתר דכל עיינין תליאן ליה, ומאן איהו פתח עינים. ותמן תנדעון, דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה, ברא אלה, ומאן איהו, מ"י, ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה, ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מ"י, דהא לעילא לית תמן שאלה, והאי קצה השמים אקרי מ"י.

הכל נשאר סתום כבתחילה

ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה, מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מ"י קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש, ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא, עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן, מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא.

[גם אחרי ההסתכלות והפשפוש והידיעה אנחנו מגיעים לחוויה מביכה ומלבבת שהכל סתום. בנגיעה של התבוננות – אתה עוסק במשהו ברצינות ובהצלחה ובסופו של דבר זה נשאר סתום לחלוטין.]

ועל רזא דנא כתיב (איכה ב יג) מה אעידך מה אדמה לך, כד אתחריב בי מקדשא נפיק קלא ואמר מה אעידך, (נ"א, ומה אדמה לך בההוא מ"ה אעידך), בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב (דברים ל יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ומה אדמה לך, בההוא גוונא ממש עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על [כל] עלמא, דכתיב (איכה ב טו) הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי וגו', קרינא לך (תהלים קכב ב) ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה, (איכה ב יג) מה אשוה לך, כגוונא דאנת יתבה, הכי הוא כביכול לעילא, כגוונא דלא עאלין השתא בך עמא קדישא בסדרין קדישין, הכי אומינא לך דלא איעול אנא לעילא, עד דיעלון בך אוכלוסך לתתא, ודא איהו נחמה דילך, הואיל דדרגא דא אשוה לך בכלא.

[השכינה 'מה' מעידה על ירושלים של מטה. היא משקפת אותה, ובצרתה לה צר. כמו שלא נכנסים בירושלמים של מטה בסדרים הקדושים כך נשבע המלך העליון שלא יכנס בשכינה. הנחמה של ירושלים בחורבנה היא שגם השכינה לא זוכה לביקור ולראות פנים בעת החורבן.]

והשתא דאנת הכא גדול כים שברך, ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא, מ"י ירפא לך, ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה, דכלא קיימא ביה, ירפא לך ויוקים לך.

[זה לא קריאה פשוטה ש'מי ירפא לך' כשאלה מיואשת שלא רואה את מי שיושיע אלא קביעה 'מי' יושיע אותך בוודאי.]

מ"י קצה השמים לעילא , מ"ה ועד קצה השמים לתתא, (קצה השמים לתתא) ודא ירית יעקב, דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מ"י, אל הקצה בתראה דאיהו מ"ה, בגין דקאים באמצעיתא, ועל דא מי ברא אלה.

קריאה להתבוננות מיסטית ואופיה של זו

אם נסכם ברמה הבסיסית וננסה קצת מעבר לזה – רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, מפרש את הפסוק 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' כפסוק שלא נושא את עיננו אל השמיים, השמש והכוכבים הפיזיים אלא אל העולם האלוהי העליון. המרום זה השער, פתח העיניים, שדרכו, אם נישא מרום עיננו, נזכה לראות את השורש של כל הדברים. יש כאן קריאה להתבוננות מיסטית עמוקה בעולמות העליונים. יש לה סדר, מבוא פתח. אם נביט ישקף לעיננו איזה נוף, איזו השתלשלות ממקור עליון שנקרא 'מי' ומה'מי' הזה, שהוא מדרגה עלומה וסתומה ועומדת רק לשאלה, הולכים ומשתלשלים ה'אלה', שהם כנראה הספירות. ההשתשלות מתחילה בקצה השמיים, ב'מי' ומסתיימת בקצה התחתון, במלכות, בשכינה, שמקבלת את הכל. המלכות והשכינה מושוות – האמא העליונה והתחתונה. המשותף הוא שהבינה מקבלת מהספירות העליונות, מכתר וחכמה, היא מכילה שפע עצום וגולמי שעתיד לרדת אל העולמות העליונים. השכינה היא אותה ספירה או אותו מרחב, רחם ומעיין, שמקבל את השפע הרוחני וכונס אותו לקראת ההשפעה בעולמות התחתונים. אם נדלג על ההיכלות שבין העולמות נגיע לעולם שלנו. המלכות מניקה אותנו ומשפיעה עלינו.

אנחנו לא יודעים כלום, הסתימות לא נמחקה. התעלומה, הפלא והמסתורין, אינם נעלמים במהלך הרוחני. זה נשאר. מסתכלים שוב ושוב. התנועה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב, לא רק שזה לא פרויקט של ידע, הוא הרבה מעבר לידע: הוא חי, נושם, מתחדש. נולדים דברים חדשים בכל יום. הלידה הזו מתמשכת – מה שידעת אתמול לא עוזר, היום יום חדש. נמשכים אורות חדשים ונשמות חדשות – אתם יודעים כמה תינוקות נולדו אתמול בעם ישראל? המקובל הוא עולה ויורד, נכנס ויוצא בעולמות האלה. כך אני מבין את ה'כולא סתים כבקדמיתא' כמשהו לא מתסכל. יחס של חיים ולא לימוד וידע במובן האוייבקטואלי והאינפורמטיבי.

צרת רבים וצרתו של הקדוש ברוך הוא

העניין הנוסף הוא נחמת הקדוש ברוך. צרת רבים היא נחמת שוטים או לכל הפחות חצי נחמה. כל שכל כשהקדוש ברוך הוא שותף איתנו בצער. הניגון כאן הוא פשוט – ירושלים היא כלה וכלילת יופי שעכשיו היא אבדה ובודדת. יכול להיות שעיקר הנחמה נמצא בהמשך – זה לא כתוב באופן סיבתי, אבל זה רומז, את מה שהמהר"ל כותב בסגנון לוגי ואריסטוטלי – המקרה לא יתמיד והגלות תעלם מתוך הכרח קוסמי. יש כאן מבנים מטאפיזיים. אדם חולה יכול למות וגם עם חולה יכול למות אבל הקדוש ברוך הוא לא יכול למות. הגלות היא צרה שתעבור בהכרח. אנחנו מוזמנים לעסוק בשורש של הדברים ולהציע אורות חדשים של גאולה ונחמה.

במשל וולגארי – אדם למד בישיבה וחושב שיש לו עולם רוחני שהוא יכול לחיות בו. זו טעות הרסנית, כי עולם רוחני זה משהו שצריך לפרנס ולהזין כל הדבר. בהדרגה תיווצר המועקה, יווצר ניכור וזרות. הסיטואציה הזו היא חסרת סיכוי. התשוקה לסתים עתיקא דקיימא לשאלה – עצם העובדה שהתנועה הרוחנית מתחדשת בכל יום ומהדהדת את ההתחדשות של מעשה בראשית – זה מה שיביא את הנחמה. הנחמה לא תבוא ממחזור של חומרים ומלסדר יותר טוב את מה שאנחנו יודעים, אלא מ'קצה השמיים לעילא', מהמקום הסתום שממנו מתחדשת המציאות.

הדרשה הראשונה היא קריאה להתבוננות קבלית והסיפא שלה 'הא כולא סתים כבדקדמיתא' והדרשה השנייה עיקרה הגאולה בצרת השכינה, התרופה לכנסת ישראל, ירושלים ולשכינה היא 'מי'. איך שני הדברים קשורים אחד לשני – זה מה שאמרתי בסוף.

-          אולי הפנייה לנסתרות היא בגלל הצער הגדול של הגלות.

נכון, הרב כותב שהבליץ של הגרמנים בלונדון והתמוטטות כללית הביא אותו לעיסוק בנסתר באופן כזה של עיסוק ב'מדרש האותיות'. צד אחד דורש לעסוק במילואים ובצבא וצד אחר דורש להעמיק. זה עומד בסתירה אם רוצים לעשות הכל בו זמנית אבל אלו שתי תגובות טבעיות. יש רצון לעמוד בחזית ולשלם את המחיר ויש את התובנה שההתמודדות המשמעותית היא העמקה רוחנית.

תגובת רבי שמעון – תיאור סדר ההשתלשלות והשפיעה האלוהית

אמר רבי שמעון, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין,

[רשב"י אומר לו – שתוק, הפסק מדרשתך. אבל ב'כתם פז' הוא מבין שהוא אומר לו 'אמור את פסוקך' ורבי אלעזר שתק בדווקא ובזה הוא פינה מקום לרבי שמעון וזכה לתובנה גדולה. על שתיקות מעין אלה נאמר 'שתיקה בשניים'. איך שלא יהיה, השתיקה היא מחוללת השגה חדשה. רבי אלעזר שומע את ביזיונו ושותק (ליקוטי מוהר"ן תורה ו) הוא לא מתמרמר אלא יודע שרבי שמעון עומד לתת מתנה]

שתיק רבי אלעזר, בכה רבי שמעון וקאים רגעא (נ"א, שעתא) חדא,

[שתיקה, בכי, הכל בנחת – שתק ובכה וזה לקח זמן ארוך.]

א"ר שמעון, אלעזר מאי אלה, אי תימא כוכביא ומזלי הא אתחזאן תמן תדיר, ובמ"ה אתבריאו, כמא דאת אמר (תהלים לג ז) בדבר יהו"ה שמים נעשו, אי על מלין סתימין, לא לכתוב 'אלה' - דהא אתגליא איהו,

[הוא שולל את ההבנה ש'אלה' פעמיים: א. אם זה על 'מילין סתמין' – משהו סתום, אין לכתוב 'אלה' שזה משהו באיתגליא. ב. אם זה 'השמיים והכוכבים' זה נברא ב'מה' ולא ב'מי'. יש כאן משהו שצריך להתגלות אבל לא גלוי מדי.]

אלא רזא דא לא אתגליא,

[הפסוק הזה מביך – אם מדובר על ההתגלות – זה 'מה' ולא 'מי', ואם זה עלום – זה לא מתגלה]

בר יומא חד דהוינא על כיף ימא,

[יום אחד היה על חוף הים]

ואתא אליהו ואמר לי רבי ידעת מה הוא – "מי ברא אלה" - אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקב"ה, דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (שם ח ד) "כי אראה שמיך מעשה צבעותיך וגו', יהו"ה אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ."

[רבי שמעון היה צעיר, עסק בפשטים.]

אמר לי, רבי מלה סתימא הוה קמי קב"ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא,

[אגלה לך דבר סתום שהתגלה בישיבה של מעלה]

בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא,

[מדובר על האינסוף עצמו, הסתום מכל הסתומים. לא מדובר על 'חידוש יש מאין' ולא סוג של 'האצלה' במובן של התעבות הולכת וגדלה, לא 'צמצום' במובן האר"י אלא התגלות של שפיעה והמשכת העצמיות. כשעלה הרצון להתגלות, אפשר שזה ה'כתר', עצם ההופעה של רצון היא כבר התחלה של הכל – זה רצון להתגלות. למה? עוד לא מדברים על זה. אחר כך נראה או נמצא תירוץ למה. קודם כל מתגלה. הקבלה מופרזת בוולגאריות שלה: אני רוצה לחיות, להישאר בחיים. למה? נמצא לזה כבר אידיאולוגיה. כמו 'על תאווה לא מקשים' הכל מתחיל מתשוקה עמומה, לא מתוחכמת ופשוטה. היציאה של הרצון מערפיליות להתגלות זו נקודה ראשונית וגרעינית – זה כבר יותר מאשר הרצון המעורפל – נקודת החכמה]

עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה,

[הנקודה הזו עלתה להיות מחשבה, היא החכמה]

צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא,

גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין, בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה,

[הבניין של הכוחות, המרחבים, התנועות, כל מה שמצוייר.]

ואקרי מ"י, שירותא (נ"א, ראשיתא) לבנינא, קיימא ולא קיימא,

[הזוהר מדבר בחיוב ושלילה כאחד, זה קיים ולא קיים. במקום אחר הוא כותב 'דברים חדשים עתיקים'.]

עמיק וסתים,

[יש כאן תיאור מאד קצר אבל יחסית בהיר, איך הרצון להתגלות עולה באינסוף והוא חוקק נקודה והנקודה הזו מקודד בה הכל והנקודה זו – נחקקת, מצטיירת, חוזרת. הנקודה נכנסת לתחום רחם הבינה ובה מתרקמת המציאות.

הכל הוא רק אטום אחד באינסוף

-          אבי: באורות הקודש הרב מהרהר במציאות כולה כנקודה אחת, אטום אחד בודד, שאובד באור אינסוף. הנזיר מפנה גם בהקדמה לאורות הקודש וגם במקורות לפסקאות לשער הכללים בעץ חיים באר"י שגם בו מתואר האינסוף כמוציא נקודה מעצמו. להתרומם מכל הניגודים, המגמות והסיפורים ולראות בהכל רק נקודה אחת בודדת, כמו גיץ שניתז ממדורה ואובד בשמי הלילה.

כמו צילומים של משפחה חיה ומתרוצצת בפיקניק והמצלמה מתרחקת לראות את העיר, הרחוב, הארץ והעולם כולו הוא נקודה אחת בקוסמוס.

-          בדרכי השגת החסידות, ספרון של הרב מנחם אקשטיין יש המלצה על מדיצטיה התבוננות כזו.

כן, אבל התוכנה השלמה כוללת גם את המבט ההפוך שמתרכז בחיים הארציים אחרת הכל מתהבל. יש דרכים פשוטות יותר לייתר את הכל בלי מצלמות ודימיונות – כדור אחד בראש J.

הביטוי 'בוצינא קדישא' הוא על רבי שמעון, על המאורות העליונים ועל כל הספירות.]

בשמא לא אקרי, אלא מ"י. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא), ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין, ואשתלים בשמא אלהים, ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים.

ואינון דחבו (נ"א, בעלמא) בעגלא על רזא דנא אמרו (שמות לב ח) אלה אלהיך ישראל,

[זה לא ממש כפירה בעיקר, אבל אם אין 'מי' אין את ה'שורש של ה'מי'', זה סוג של כפירה בעיקר. 'אלה אלוהייך ישראל' – עמידה רק מול המידות.]

וכמה דאשתתף מ"י באל"ה, הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא, ופרח אליהו ולא חמינא ליה, ומניה ידענא מלה, דאוקימנא על רזא וסתרא דילה, אתא רבי אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה, בכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

[רבי שמעון סיפר להם שפרשת בראשית זה הסיפור הקטן ולא הגדול. השמים והארץ הפיזיים זה שלב מאד מאוחר וטפל, של התפרטות והיבחנות. לפני שאנחנו מדברים על בריאת העולם הפיזי, יש איזשהי התרחשות של איך בכלל יש כאן משהו. איך מהאינסוף, שהוא מבחינתנו אין – אין מתוך האינסוף מופיע עולם.]

סיכום ואקטואליזציה

יש כאן קודם כל את ההבנה שהכל מתחיל מסתימא דכל סתימין. אתה מכניס לחיים שלך את האינסוף. אתה מבין שהרצון הוא ההתפוצצות הראשונה של החיים. רק אחר כך מופיעה החכמה, אבל רק בתור נקודה.

דבר נוסף, התורה שלך מתחילה מב', אלופו של עולם זה לא הייחוס שלך. אם נעשה אקטואליזציה – זו ההתנגדות האינסטיקנטיבית לדעת אלוהים של הרב קוק, כאילו הוא ממקמם אותך ב'אלה' – אידיאלים, מידות, מוסריות. הטענה שהרב מעמיד בפנינו אופציה מאד חילונית במובן מסויים. הוא ממקם אותנו במרחב האידיאלי ומנסה למתן או לשכח את האש של היחס העצמי והעריגה אל העצם. אני אומר את זה כי זה לא נכון אבל זה כן נכון. אני לוקח את זה כמוסר אישי – עד כמה אני לא שוכח את ה'מי' שברא את 'אלה' ואפילו את מה שקדם ל'מי' – זה האופק שלי, זה השמיים והתהומות. ולהתחיל לברר כל סוגיא משם.

22/10/15 – שיעור ראשון - חוויה מודעת ולימוד בחבורה

22/10/15 – שיעור ראשון

פתיחה לפתיחה

תמיד יש בי מאבק אם יש צורך בפתיחה או כדאי לפגוש את בעל השמועה ולהמשיך משם. כשנכנסים ורואים את הטקסט לא רוצים לחזור אחורה, זה מספיק ממלא. מצד שני, הטקסט והקונטקסט וההקשר התרבותי וההיסטורי דורשים את טיפולם. חשבתי על זה שהרב כותב שבדור הזה צריכים לעסוק במבואות. זה לא הפשט, אבל אותי מאד מקדם ומועיל מבואות והקדמות של רקע היסטורי, ספרותי ואישי. יש ספרי מחקר שממש פותחים לי את הלב לקראת הדברים ומאירים אותם באור מיוחד. באמת חשבתי שהלב של המבואות שאני זקוק להם – זה מה שנעשה היום. את הרקע ההיסטורי והספרותי נחלק במאמרים שאתם תציגו ברפרנטים של חצי שעה בתחילת כל שיעור. אני חושב בהקשר היום – מה המטרה שלנו בלימוד הזוהר? מה הייתי רוצה בלימוד הזה? מה אני מבקש?

מה שנקרא קשור למה שהייתי רוצה שיתרחש בלימוד שלנו –

הזוהר – חוויה עם מודעות עצמית ובטחון עצמי

זו מגמה אנטי אקסטטית, שאינה מבקשת את התמוססות האדם בחוויה אלא מודעות רפלקסיבית תמידית רק מעצימה את החוויה. זו טענה כנגד האינטואיטיביות – המודעות אינה כנגד החוויה אלא רק מעצימה אותה – בזכות התחכום והמודעות. הדיבור על הכתיבה, הארספואטיקה, חושפת את הנחות היוד המובלעות – הזוהר מודע לכך שהוא זוהר. רשב"י לא מחכה שנתפעל ממנו אלא מתפעל מעצמו. זה מאד קשור לרשב"י המקורי שאומר על עצמו 'ראיתי בני עלייה והם מועטים – אני ובני'.

הזוהר מתאפיין בהבנייה יזומה ומודעת של חוויה מיסטית, שתיכף נראה את המאפיינים שלה. החוויה המיסטית – שמיד נראה את המאפיינים שלה – היא מעולה ונעלה לא רק מצד עוצמתה החד פעמית אלא מצד המודעות העצמית. המודעות העצמית בראש ובראשונה מעצימה את החוויה ובהמשך גם ממלאת בבטחון ואף דורשת לעצמה קנוניזציה בארון הספרים הנצחי היהודי.

מיסטיקה של חבורה

עד כאן ראינו את המודעות העצמית לכתיבה וכאן את החבורתית של הכתיבה, מתוך ספה של מלילה הלנר-אשד – 'ונהר יוצא מעדן':

ראינו חוויה מיסטית רפלקטיבית ולא זו בלבד שהיא רפלקטיבית היא גם מדוברת ומדוברת וזה מה שנותן לה את הכח. יש כאן את המרכיב הפועל – לא רק התענגות אקסטטית, אלא חוויה שמתקנת את העולם – מתקנת, מייחדת, מחברת וכו'. האמירה שהחוויה ממתנת היא מאד יפה – אין ארוחות חינם. האקסטזה וכל יתרונות הטירוף וההתמוססות של נר לפני אבוקה – לא קיים באותה המידה. לא רק שם על השולחן את האופציה של מיסטיקה חבורתית ודיאלוגית ולכן יש לה אופי רציונאלי, אידיאליסטי ומתקן ולא רק התענגות אסטטית. המחשבה שזה הזוהר – משמחת אותי וקרובה לליבי. זה מה שאני מצפה ומחפש בלימוד הזה.

מיתון החוויה

-          צוריאל: יש לזוהר תיאורים מאד עזים של חיבור איש ואשה וכדומה.

זה היצר הרע שלך. לא קראת את כל הזוהר אז אתה מדבר ככה J אבל ברצינות, בציניות לא נגיע לשום מקום. אני מרגיש שאתה מתמודד עם החוויה של המיתון של החוויה. אני חושב שזה לא מטרפד את החוויה, יש כאן חוויה עזה שמתמקת ומתדייקת. ננסה לתת את דעתנו ולבחון את ההיפותזה הזו במסע שלנו.

וגם אם, לא יצוייר שהדימוי האולטימטיבי של חוויה זה זיווג בין זכר לנקבה בכל הגילומים שלהם, זה מעניין אם עדיין בדימוי הזה אנחנו, או היא, החוקרת מלילה הלנר אשד, בספרה ונהר יוצא מעדן, תעמוד מאחורי הטענה. יש כאן חבורה וזה סיפור המסגרת וככל שמתקדמים מבינים שהמסגרת היא מהותית לסיפור. זה עצמו אומר את הרוב ואידך פירושא הוא. האידרא, שזה ביטוי שמהדהד את הגורן של החכמים הקדומים. גם הטיול, שמאפיין את הלימוד בזוהר, ולא מצונף בכיתת לימוד משמימה מעמיק את החוויה ומאפשר מפגש.

החוויה הדתית לסוגיה

-          בספרו 'חוויה הדתית לסוגיה' ויליאהם ג'יימס מאפיין את החוויה המיסטית בין השאר גם בחוסר יכולת לתאר אותה וגם בזה שהכל עמוס משמעות לעייפה. האם יש כאן תיאור של חוויה דתית אחרת.

במפורש מלילה חולקת על ג'יימס. יש שאדם זוכר רק את הרגע שלפני ואחרי. את הדרך ואת היקיצה עם רגש עמום או שמחה גדולה. אחרי שאדם חוזר זה לא ניתן למילול והאדם רוצה למלל את אי העצמיות שלו. לא רק 'רק על עצמי לספר ידעתי' אלא 'לספר על אי עצמי ביקשתי'. יש חוויה שיש בה מעין ההזיה של הLSD, זמנים מתערבבים, דמויות מתעוותות, מיצג על חושי ורב חושי של קולות וצלילים. כאן כשהוא מתעורר הוא מנסה לתמלל את החוויה. זה אולי הנביא שמנסה לתרגם את החלום הנבואי שלו. הוא יהיה הראשון לומר שהחוויה לא מצטמצמת במילים שהוא אומר. מלילה יוצאת במפורש כנגד ג'יימס ואומרת שהיא חולקת עליו. החוויה נמצאת בשיח, בהומור, בבכי, במפגש החבורה, במתח, בציניות, בתשוקות. כל זה הוא לא רק הכנה אלא התרחשות. זו התרחשות ממושכת – זה לוקח שעות. מסתמא יש זמן שהוא יותר גבוה אלא זה סיפור והתרחשות. דווקא חוויה כזו, מלאת מודעות עצמית ורבי שמעון יכול לומר שהוא מואר באורה רוחנית וחש ומרגיש דברים שהם לעילא ולעילא. הוא אומר ומסביר את זה. ההסבר לא מוציא אותם מהחוויה, זה חלק מהחוויה – הדיבור והדיאלוג על זה. יש בחוויה אלמנטים לא מילוליים, יש בה אור, זוהר, קולות, אבל בעיקרא היא הארה של הבנה, תובנה, פשט חדש בפסוק. משהו שהמילים יכולות לבטא ולהביע אותו. מחוויה רפלקטיבית ביני לבין עצמי לחוויה דיאלוגית שבה השיח רק מעצים את החוויה. החידוש הוא בכך שהחוויה היא בין אישית, דיאלוגית ומתמשכת. זו לא אחדות שבה הכל נבלע בהכל ואני לא נמצא שם. כל אחד רוצה אחדות אקסטטית אבל כשזה קורה אתה לא נמצא שם. רגע אחרי שהנר קופץ לאבוקה הוא נעלם. יש אומרים שהוא מתעצם ובאמת היצר של המוות נשען על הרגש האוקייאני, כמו שפרויד מתאר אותו, של הבלעות באחדות כוללת. כאן יש משהו אחר, שבו לא הולכים לאיבוד.

זה נראה כמו יומרה אבל זה פשוט מאד. כל עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. אנחנו רוצים ללמוד את הזוהר, לטעום משהו מהתרוממות הנפש הזו, ללכת איתו ולהדבק בדרכיו.

-          זה שאני מודע לחוויה זה לא אומר שאני חווה אותה!

כאן השפה והדיבור מייצרות את החוויה. גם בעולמות העליונים יש דיבור וכתיבה והדהוד של השיח הזה.

-          זה שאנחנו מדברים עליה זה לא אומר שנוכל אחר כך לתאר אותה במילים.

אנחנו יוצרים אותה באמצע הדיבור, אז למה שלא נוכל לתאר אותה אחר כך?

-          נתי: כשהיא [מלילה] אומרת שהמילה 'ידע' ומתרגמת אותה למבט רפלקטיבי – אני צריך לקבל את זה? האם כשאומרים שמשה רבינו לא ידע ורשב"י כן ידע, האם הפרוש המוחלט לידיעה זה רפלקטיביות?

אני מבין ש'ולא ידע משה כי קרן עור פניו' זה שלא היה לו מבט רפלקטיבי.