22/10/15 – שיעור ראשון
פתיחה לפתיחה
תמיד יש
בי מאבק אם יש צורך בפתיחה או כדאי לפגוש את בעל השמועה ולהמשיך משם. כשנכנסים
ורואים את הטקסט לא רוצים לחזור אחורה, זה מספיק ממלא. מצד שני, הטקסט והקונטקסט
וההקשר התרבותי וההיסטורי דורשים את טיפולם. חשבתי על זה שהרב כותב שבדור הזה
צריכים לעסוק במבואות. זה לא הפשט, אבל אותי מאד מקדם ומועיל מבואות והקדמות של
רקע היסטורי, ספרותי ואישי. יש ספרי מחקר שממש פותחים לי את הלב לקראת הדברים
ומאירים אותם באור מיוחד. באמת חשבתי שהלב של המבואות שאני זקוק להם – זה מה שנעשה
היום. את הרקע ההיסטורי והספרותי נחלק במאמרים שאתם תציגו ברפרנטים של חצי שעה
בתחילת כל שיעור. אני חושב בהקשר היום – מה המטרה שלנו בלימוד הזוהר? מה הייתי
רוצה בלימוד הזה? מה אני מבקש?
מה שנקרא
קשור למה שהייתי רוצה שיתרחש בלימוד שלנו –
הזוהר – חוויה עם מודעות עצמית ובטחון עצמי
זו מגמה
אנטי אקסטטית, שאינה מבקשת את התמוססות האדם בחוויה אלא מודעות רפלקסיבית תמידית
רק מעצימה את החוויה. זו טענה כנגד האינטואיטיביות – המודעות אינה כנגד החוויה אלא
רק מעצימה אותה – בזכות התחכום והמודעות. הדיבור על הכתיבה, הארספואטיקה, חושפת את
הנחות היוד המובלעות – הזוהר מודע לכך שהוא זוהר. רשב"י לא מחכה שנתפעל ממנו
אלא מתפעל מעצמו. זה מאד קשור לרשב"י המקורי שאומר על עצמו 'ראיתי בני עלייה
והם מועטים – אני ובני'.
הזוהר
מתאפיין בהבנייה יזומה ומודעת של חוויה מיסטית, שתיכף נראה את המאפיינים שלה.
החוויה המיסטית – שמיד נראה את המאפיינים שלה – היא מעולה ונעלה לא רק מצד עוצמתה
החד פעמית אלא מצד המודעות העצמית. המודעות העצמית בראש ובראשונה מעצימה את החוויה
ובהמשך גם ממלאת בבטחון ואף דורשת לעצמה קנוניזציה בארון הספרים הנצחי היהודי.
מיסטיקה של חבורה
עד כאן
ראינו את המודעות העצמית לכתיבה וכאן את החבורתית של הכתיבה, מתוך ספה של מלילה
הלנר-אשד – 'ונהר יוצא מעדן':
ראינו
חוויה מיסטית רפלקטיבית ולא זו בלבד שהיא רפלקטיבית היא גם מדוברת ומדוברת וזה מה
שנותן לה את הכח. יש כאן את המרכיב הפועל – לא רק התענגות אקסטטית, אלא חוויה
שמתקנת את העולם – מתקנת, מייחדת, מחברת וכו'. האמירה שהחוויה ממתנת היא מאד יפה –
אין ארוחות חינם. האקסטזה וכל יתרונות הטירוף וההתמוססות של נר לפני אבוקה – לא קיים
באותה המידה. לא רק שם על השולחן את האופציה של מיסטיקה חבורתית ודיאלוגית ולכן יש
לה אופי רציונאלי, אידיאליסטי ומתקן ולא רק התענגות אסטטית. המחשבה שזה הזוהר –
משמחת אותי וקרובה לליבי. זה מה שאני מצפה ומחפש בלימוד הזה.
מיתון החוויה
-
צוריאל:
יש לזוהר תיאורים מאד עזים של חיבור איש ואשה וכדומה.
זה היצר
הרע שלך. לא קראת את כל הזוהר אז אתה מדבר ככה J אבל ברצינות, בציניות לא
נגיע לשום מקום. אני מרגיש שאתה מתמודד עם החוויה של המיתון של החוויה. אני חושב
שזה לא מטרפד את החוויה, יש כאן חוויה עזה שמתמקת ומתדייקת. ננסה לתת את דעתנו
ולבחון את ההיפותזה הזו במסע שלנו.
וגם אם,
לא יצוייר שהדימוי האולטימטיבי של חוויה זה זיווג בין זכר לנקבה בכל הגילומים
שלהם, זה מעניין אם עדיין בדימוי הזה אנחנו, או היא, החוקרת מלילה הלנר אשד, בספרה
ונהר יוצא מעדן, תעמוד מאחורי הטענה. יש כאן חבורה וזה סיפור המסגרת וככל שמתקדמים
מבינים שהמסגרת היא מהותית לסיפור. זה עצמו אומר את הרוב ואידך פירושא הוא. האידרא,
שזה ביטוי שמהדהד את הגורן של החכמים הקדומים. גם הטיול, שמאפיין את הלימוד בזוהר,
ולא מצונף בכיתת לימוד משמימה מעמיק את החוויה ומאפשר מפגש.
החוויה הדתית לסוגיה
-
בספרו 'חוויה
הדתית לסוגיה' ויליאהם ג'יימס מאפיין את החוויה המיסטית בין השאר גם בחוסר יכולת
לתאר אותה וגם בזה שהכל עמוס משמעות לעייפה. האם יש כאן תיאור של חוויה דתית אחרת.
במפורש
מלילה חולקת על ג'יימס. יש שאדם זוכר רק את הרגע שלפני ואחרי. את הדרך ואת היקיצה
עם רגש עמום או שמחה גדולה. אחרי שאדם חוזר זה לא ניתן למילול והאדם רוצה למלל את
אי העצמיות שלו. לא רק 'רק על עצמי לספר ידעתי' אלא 'לספר על אי עצמי ביקשתי'. יש
חוויה שיש בה מעין ההזיה של הLSD, זמנים מתערבבים, דמויות
מתעוותות, מיצג על חושי ורב חושי של קולות וצלילים. כאן כשהוא מתעורר הוא מנסה
לתמלל את החוויה. זה אולי הנביא שמנסה לתרגם את החלום הנבואי שלו. הוא יהיה הראשון
לומר שהחוויה לא מצטמצמת במילים שהוא אומר. מלילה יוצאת במפורש כנגד ג'יימס ואומרת
שהיא חולקת עליו. החוויה נמצאת בשיח, בהומור, בבכי, במפגש החבורה, במתח, בציניות,
בתשוקות. כל זה הוא לא רק הכנה אלא התרחשות. זו התרחשות ממושכת – זה לוקח שעות.
מסתמא יש זמן שהוא יותר גבוה אלא זה סיפור והתרחשות. דווקא חוויה כזו, מלאת מודעות
עצמית ורבי שמעון יכול לומר שהוא מואר באורה רוחנית וחש ומרגיש דברים שהם לעילא
ולעילא. הוא אומר ומסביר את זה. ההסבר לא מוציא אותם מהחוויה, זה חלק מהחוויה –
הדיבור והדיאלוג על זה. יש בחוויה אלמנטים לא מילוליים, יש בה אור, זוהר, קולות,
אבל בעיקרא היא הארה של הבנה, תובנה, פשט חדש בפסוק. משהו שהמילים יכולות לבטא
ולהביע אותו. מחוויה רפלקטיבית ביני לבין עצמי לחוויה דיאלוגית שבה השיח רק מעצים
את החוויה. החידוש הוא בכך שהחוויה היא בין אישית, דיאלוגית ומתמשכת. זו לא אחדות
שבה הכל נבלע בהכל ואני לא נמצא שם. כל אחד רוצה אחדות אקסטטית אבל כשזה קורה אתה
לא נמצא שם. רגע אחרי שהנר קופץ לאבוקה הוא נעלם. יש אומרים שהוא מתעצם ובאמת היצר
של המוות נשען על הרגש האוקייאני, כמו שפרויד מתאר אותו, של הבלעות באחדות כוללת.
כאן יש משהו אחר, שבו לא הולכים לאיבוד.
זה נראה
כמו יומרה אבל זה פשוט מאד. כל עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה ביניהם. אנחנו
רוצים ללמוד את הזוהר, לטעום משהו מהתרוממות הנפש הזו, ללכת איתו ולהדבק בדרכיו.
-
זה שאני
מודע לחוויה זה לא אומר שאני חווה אותה!
כאן השפה
והדיבור מייצרות את החוויה. גם בעולמות העליונים יש דיבור וכתיבה והדהוד של השיח
הזה.
-
זה
שאנחנו מדברים עליה זה לא אומר שנוכל אחר כך לתאר אותה במילים.
אנחנו
יוצרים אותה באמצע הדיבור, אז למה שלא נוכל לתאר אותה אחר כך?
-
נתי:
כשהיא [מלילה] אומרת שהמילה 'ידע' ומתרגמת אותה למבט רפלקטיבי – אני צריך לקבל את
זה? האם כשאומרים שמשה רבינו לא ידע ורשב"י כן ידע, האם הפרוש המוחלט לידיעה
זה רפלקטיביות?
אני מבין
ש'ולא ידע משה כי קרן עור פניו' זה שלא היה לו מבט רפלקטיבי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה